השאלה הראשונה – יש לי רק שתי דקות – אני רוצה לשאול את חבר הכנסת פרוש, את השר לשעבר פרוש, האם הוא יכול להגיד בוודאות ולאשר שבלי הלוחמים שלנו והלוחמות שלנו היינו יושבים פה? האם הוא יכול לאשר שבלי החיילים שלנו, שנפצעו, המשפחות השכולות שאיבדו את הילדים היקרים שלהם, לא היינו יושבים פה? קודם כל, זו הפתיחה. האם יש הבנה שללא צבא הגנה לישראל וללא הלוחמים לא היינו נמצאים פה בכלל? אפילו לא שמעתי את המילה כן אף פעם. קודם כל, זו השאלה שלי לפרוש. לגביך, חבר הכנסת ביסמוט, אני רוצה שתסתכל עליי, ואני רוצה לספר לך בדקה וחצי על בחור בשם אלון מהרצליה, בן 34. שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר הוא הקים בית קפה קטן ומקסים, ומאוד טעים גם. הוא פתח את המקום מהלוואות שלקח מהבנק. ב-7 באוקטובר ב-12:00 בצוהריים כבר היה עם מדים ורץ בכל כוחו להילחם. הוא היה שם במשך שבעה חודשים בלי לחזור הביתה. בית הקפה כמובן היה סגור. הוא יצא אחר כך הביתה ובמשך שלושה חודשים ניסה לשקם את בית הקפה, ושוב קראו לו למילואים, והיה עוד חודשיים וחצי במילואים. והוא לא הצליח להחזיר את החובות שלו, ונקלע לחובות של מיליון וחצי שקל, וגם היום נמצא בצו 8 לוחם בסוריה. האם מישהו בכלל חושב עליו, שהעסק שלו התרסק, שאף אחד לא עוזר לו להחזיר את החובות, שהוא חוזר שוב ושוב להילחם למען מדינת ישראל, ופה בשולחן הזה בסוף אנחנו מדברים על מי ילך לצבא או מי לא ילך לצבא מהחברה החרדית. זה אבסורד שאי אפשר לתאר אותו. בסופו של דבר יש תלמידי חכמים, יש מספר מסוים שילמדו, אבל הרוב המוחלט הוא לא כזה. כאיש עסקים בנתניה, אתה מכיר, היו מגיעים אליי חבר'ה חרדים – ואני ממש לא מכליל – והיו אומרים לי סימון, אני רוצה לעבוד, אבל אני רוצה לעבור בשחור ואני רוצה לעשות מעבר לעבר כי אני לא רוצה לפגוע במלגה שלי. בסופו של דבר יש פה אחריות אדירה על הכתפיים שלך. אני מבין את הלחצים, אבל תחשוב על אלון, שהחיים שלו נהרסו, ותחשוב על מנחם, שיושב עדיין ולומד ומבסוט, ותשאל את פרוש אם הוא מוכן להגיד שבלי החיילים שלנו היינו יושבים פה.